פסק-דין בתיק ע"פ 4571/11

השופטת מ' נאור:

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.        המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין). בגזר הדין, הושת על המערער עונש מאסר של 36 חודשים והופעל עונש מאסר שהיה תלוי ועומד נגדו, חלקו במצטבר וחלקו בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת תעמוד על 42 חודשים. כמו כן, הוטל על המערער עונש מאסר על תנאי, תשלום פיצוי בסך 4,000 ש"ח למתלונן הראשון ותשלום פיצוי בסך 2,000 ש"ח למתלונן השני.

2.        באישום הראשון נטען כי ביום 8.12.2009, הזמין המערער מונית לחיפה מתחנת מוניות בקרית מוצקין. משהגיעה המונית ליעדה, תקף המערער את הנהג, הלם בפניו באגרוף, תפס אותו ודחקו לכיוון דלת הנהג. המערער פתח את מאפרת הרכב, וגנב ממנה 150 ש"ח. בעוד הנהג מתעמת איתו, קפץ המערער מהמונית תוך כדי נסיעה.

3.        באישום שני, נטען כי ביום .2.2.2010 קשר המערער קשר עם סיון ממן (להלן: סיון) לשדוד נהג מונית. השניים המתינו על הכביש הראשי בין עכו לחיפה בתחנת האוטובוס מול משטרת זבולון. נהג מונית שחלף במקום הבחין בהם ועצר בסמוך. השניים עלו למונית כשהמערער התיישב ליד הנהג וסיון התיישבה מאחור. במהלך הנסיעה ביקש המערער מהנהג לפנות לרחוב ללא מוצא. הנהג פעל לפי ההנחיות, פנה לרחוב, ושם עצר את רכבו בשל שיבושים בדרך. בשלב זה - כך נטען - התנפלה סיון על הנהג, הצמידה את חגורת הבטיחות לצווארו וחנקה אותו. באותו הזמן, פתח המערער את מגן השמש של הנהג, שם גם הוחבא כספו, וגנב משם 800 ש"ח במזומן. סיון הרפתה את אחיזתה מהחגורה והשניים פתחו את דלתות המונית כדי להימלט. נהג המונית תפס בחולצתו של המערער, אך האחרון איים עליו כי אם לא יעזבו, יהרוג אותו. סיון הצטרפה לאיומים אלו. בשל פחדו מהאיומים, שיחרר הנהג את אחיזתו, והמערער וסיון נמלטו בריצה מהמקום.

4.        לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשני האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. לגבי האישום הראשון קבע בית המשפט כי על יסוד הראיות שבפניו הגיע לכלל מסקנה כי ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת בפלילים כי המערער ביצע את מעשה השוד המיוחס לו. בית המשפט תמך קביעתו זו על בסיס עדותם של נהג המונית ומנהל תחנת המוניות אשר אותן ראה כעדיפות על עדותו של המערער. על ההרשעה באישום זה לא הוגש ערעור.

5. ביחס לאישום השני, קבע בית המשפט כי שלא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי סיון ביצעה את המעשים המיוחסים לה בכתב האישום, זאת נוכח סתירות ותמיהות העולות מגרסתו של נהג המונית. לעומת זאת נקבע כי אשמתו של המערער הוכחה בצורה מספקת גם לגבי עבירת השוד המתוארת באישום השני, וזאת גם אם העתירה תיבחן בהתאם לגרסתו של המערער עצמו.

הערעור

6. הערעור שלפנינו מופנה נגד הרשעתו של המערער בשוד באישום השני, וכנגד חומרת העונש שהושת עליו בגזר הדין. גדר הספיקות בערעור על האישום השני הוא האם מדובר בעבירה של שוד או רק בעבירה של גניבה.

           ביחס להרשעתו בעבירת השוד באישום השני, טוען המערער כי לא היתה כל אלימות מצידו ועל כן יש לזכותו מעבירת השוד בה הורשע, וחלף עבירה זו להרשיעו רק בעבירת גניבה.

7.        לא נוכל לקבל את הטענה.

           סעיף 402 (א) לחוק העונשין התשל"ז-1977, קובע:

"402. (א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים."

8.        בית המשפט המחוזי לא היה מוכן, כאמור לסמוך על עדות המתלונן לגבי אירוע זה, ויצא מן ההנחה כי העובדות שתאר המערער הן העובדות הנכונות. מוסכם כי המערער נסע במונית עם מי שהואשמה עימו על פי אותו כתב אישום, הוא חטף 100 שקלים שהיו במונית במגן השמש. עד כאן - אכן אין מעשהו של המערער יוצא מגדר גניבה. חטיפת הכסף לא נעשתה באלימות. לגבי מה שארע לאחר החטיפה תאר המערער במשטרה (ת/3) כך:

"הנהג הסתובב אליי והזיז את המגן (מגן השמש, מ.נ.) והבחין בי לוקח את הכסף והוא תפס אותי בחולצה, זה היה סוודר אפור והוא קרע לי את הסוודר ואני זרקתי אותו לא זוכר איפה כי הוא נקרע. אני מיד משכתי עצמי בזמן שהוא מחזיק אותי וצועק משטרה אני הצלחתי להשתחרר...".

אחר כך ברח המערער, כך לפי תיאורו. בכסף - קנה סמים.

           בבית המשפט תיאר המערער:

"בזמן שיצאתי מהמונית (אחרי שחטף את הכסף, מ.נ.), ניסיתי לצאת, הנהג תפס אותי מהחזה בחולצה והתחיל לצעוק, 'זה שוד שודדים אותי'. אני נאחזתי במשקוף של הדלת וניסיתי לדחוף את עצמי החוצה ואז החולצה נקרעה לי. הצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלו...."

בהמשך הדברים תאר: